אני ועבודות הבית

יום שישי, יום שמש חורפי. אני בת שש.
אמא שלי מנקה את הבית .
התפקיד שלי לנקות אבק בסלון , היא נותנת לי מטלית  רטובה בעוד היא עסוקה לידי , התנועות שלה מלאות מרץ וחיוניות , מקרינות כוח ושמחה , היא שורקת .
תמיד היא שורקת בעת עבודות הבית .
סבתא במטבח על יד השולחן חותכת ירקות .
ירוק הפלפל , אדום העגבניה ולבן הבצל
יתערבבו עוד מעט עם אורז בבישול איטי על אש קטנה , והבית יתמלא ניחוח תבשיל .
סבתא מספרת לי את האגדה על דג הזהב והאישה שלא ידעה להנות ממה שיש .
תמיד אותה האגדה .
 
 
חורף 1992. גשום וקר מאוד. אני בת 19 ,חיילת נח"ל.
ממלאת תפקיד של מורה לעברית באולפן לעולים אתיופיים ממבצע שלמה שזה עתה באו .
התלמידות שלי אמהות , בנות 30 עד 50 .
לבושות בלבן מעוטר ברקמה , עדויות שרשראות וקעקועים.
כמעט בכל יום לאחר שעות הלימודים אני מוזמנת לאחת מהן לקפה .
אני לא שותה קפה אך מוזגים לי מיץ ומכבדים אותי בלחם עם גבינה לבנה שהביאו מחדר האוכל בבוקר .
ביתם , חדרון קטנטן שהיה פעם כפר נופש ועתה הוא מאכלס משפחה בת 5-8 נפשות
מדיף ריח מיוחד .
אני משתהה תמיד איך בזמן קצר כל כך ובאמצעים דלים כל כך הצליחו להפוך את החדרון לבית פונקציונלי ומלא אוירה אישית .
הכי מפליא אותי לראות את טקס הכנת הקפה , מאין הן השיגו את כל האביזרים האלה ?
פולי קפה טריים נקלים על מחבת , מעל גזיה קטנה .
בעלת הבית מקפיצה אותם והם הופכים מירוקים לחומים .
אחר כך הם נטחנים במטחנה חשמלית קטנה וריחם ממלא את הבית,
ושוב מעל הגזיה מבושלים בפינג'ן זעיר .
יש משהו כל כך מרגיע בתנועות האלה , הבטוחות בעצמן ,
שנעשות מתוך הרגל וללא מחשבה .


כפר קטן בגואטמלה  
בחוץ חם ולח תמיד.
בעלת הבית מכינה טורטיות:
גרעיני התירס לבן  בושלו במים על הטבון שבמטבח,
הם נלקחו על ידי הנכדה למטחנה שאצל השכן.
מהעיסה שנוצרה לאחר הטחינה צובטים חתיכה,
מעגלים - מכים בין כפות הידיים עד לקבלת פיתה שטוחה, שנזרקת לטבון לדקה.
מתחת לטבון גרים שני ברברים קולניים.
בכל בוקר מוציאה אותם בעלת הבית לרעות בחצר . בחג המולד יכינו מהם טמלס.
הטורטיות שאני מכינה לעולם, לעולם לא יהיו עגולים ודקים כמו אלה של הנכדה בת הארבע על יד ערמת הטורטיות. מוגש לארוחה נזיד שעועית שחורה, שבושלה במים ללא תבלינים.
כך שלוש ארוחות ביום, 364 ימים בשנה. בחג המולד אוכלים טמלס.
 
 
אני אמא
יש לי בית משלי. אני מטאטאה אותו.
למרות השגרה וההרגל, עבודות הבית הן סוג של חגיגה.
מקור לשמחה.
עשייתן נעשית ללא מחשבה,
הגוף פועל לבדו כמו סוס טוב שתמיד יחזיר את בעליו השיכור הביתה.
התוצאה תמיד מעוררת סיפוק.
החוויה של העשייה מעוררת את כל החושים – ריח, טעם, צבע, צליל ומגע
מגע במרקמים שונים, בעיקר מגע במים מרפא את הנשמה.
זו הזדמנות להפעיל את הגוף.
להשתמש בגוף.
להוציא החוצה את המרץ הכלוא בו.
זו הזדמנות לרגיעה.
זו הזדמנות ליצירתיות יומיומית, קטנה, פשוטה ומספקת.